ד"ר דניאל גוטליב
פסיכולוג קליני ומטפל משפחתי מוסמך, מנהל קליני

גירושין, ללא כל ספק מהווים אחד מהמשברים הכי משמעותיים בחיים של אנשים, משבר אשר במצב הטוב מלווה אותם במשך מספר' שנים ובמצב הגרוע מלווה אותם כל החיים.

על פי רוב, כאשר שני אנשים עומדים מתחת לחופה, לבושים בחגיגיות ומוקפים בני משפחה, חברים ואוהבים, הדבר האחרון עליו הם חושבים היא האפשרות של גירושין. באותו רגע, לפחות, הם מאמינים או רוצים להאמין כי הם מתחתנים "For better or worse" אלא שלעיתים החיים טופחים על פניהם ומתברר להם כי לפעמים השטיח הלבן הפרוס ליד החופה מוביל, בסופו של דבר, למדרגות הרבנות.

גירושין הם אובדן. אובדן של חלום, אובדן של תקווה, אובדן של מסגרת, אובדן של מעמד, אובדן של עתיד, אובדן של דימוי עצמי, אובדן של שלמות ואובדן של תמימות. חווית האובדן יכולה להגיע בהדרגתיות או בפתאומיות. עבור בן הזוג אשר חפץ (או חפץ יותר) בגירושין, מדובר בתהליך איטי של ספקות, התלבטויות, חוסר שביעות רצון, אכזבות, תסכולים וכעסים. אין אדם גומר בליבו תוך יום להתגרש. ההדרגתיות של התהליך והתודעה המתרקמת כי לא טוב לאדם בקשר מקלה עליו, במידה מסוימת את תחושת האובדן. הוא אמנם חש את האובדן בכל התחומים אותם הזכרתי, אולם מהצד השני הוא עושה שיקול כי הוא מוכן לוותר על כל אלו לטובת מה שנראה לו חיים יותר טובים. עבור אדם שכזה, הרגש העיקרי המלווה את התהליך הוא רגש של עצב. לעומת זאת, אותו בן זוג אשר לא חפץ בגירושין ואשר במקרים מסוימים אף אומר כי הרצון של בן הזוג להתגרש בא לו כהפתעה גמורה, נאלץ להתמודד בפתאומית של ההודעה, מה שגורם לו לתחושה קשה של הלם ובלבול. לא זו בלבד, אלא שבן הזוג החפץ בגירושין יכול להתנחם בכך כי לו יש מידה מסוימת שליטה על המצב ואילו זה אשר נאלץ להתמודד עם הגירושין בניגוד לרצונו, בנוסף על כל היתר חש עצמו חלש ונכנע מה שיוכל לעורר אצלו זעם ורצון לנקמנות.

אנשים שמגיעים לגירושין חשים את עצמם נבגדים גם אם לא היתה בגידה ממש, הם חשים כי בן הזוג בגד באמון שהם נתנו בו. מכך מתעוררת תחושה קשה של מרירות וגם תהיות והתלבטויות פנימיות לגבי האפשרות של מתן אמון באנשים אחרים בעתיד. כאשר אדם נמצא בשעת צערו, קשה לו לפשפש במעשיו הוא. קשה לעצמו לשאול את עצמו "מה הייתה התרומה שלי לכישלון הנישואין?" , "איפה אני הייתי לא בסדר?" "האם אני הייתי יכול לעשות משהו בכדי להציל את הנישואין?", במקום לשאול שאלות כאלו, אנשים בדרך כלל עסוקים בהאשמת אחרים, בהשלכת אחריות על הזולת וביצירת נרטיב חדש אשר לא בהכרח תואם את המציאות. בן אדם הנמצא בשפל בחיים צריך להתגונן נפשית והדרך הכי טובה לעשות את זה היא לנקות את עצמו מכל אשמה ולהטילו על אחרים.

במסגרת האובדנים שאנשים חווים בתהליך הגירושין, יש גם את האובדן של המשפחה המורחבת של בן הזוג. ישנם מקרים לא מעטים בהם בן אדם לא מסתדר טוב עם בן הזוג אולם יש לו קשר טוב עם ההורים והאחים של אותו בן זוג. במקרים רבים, כאשר מתגרשים נוצר נתק – או לפחות מתח – בקשרים האלו וזו מהסיבה שאותם בני משפחה חשים כי עליהם להפגין "לויאליות" לבן או לאח שלהם מול ה"מכשפה" ממנה הוא רוצה להתגרש. לעיתים, הכעס הזה אינו יודע גבולות ויכול להיות מופנה לכל עבר – לעובדים סוציאליים, פסיכולוגים, שכנים, קרובי משפחה, ילדים, שופטים… בעיצומו של מאבק גירושין, לעיתים העולם מתחלק לשניים – מי ש"בעדי" ומי ש"נגדי". מי שנתפס בתור "נגדי" יכול לזכות בקיטונות של כעס.

תחושת האובדן הקשורה לגירושין מוצאת לעצמה ביטוי מאד מוחשי כאשר בני הזוג ניגשים לעריכת הסכם גירושין. במעמד הזה נעשים ניסיונות כבירים של שני הצדדים לשמר כמה שיותר ממה שהיה אצלם. מאבק זה מוצא לעצמו ביטוי בשני תחומים עיקריים – כסף וילדים. נכון, יש משהו אובייקטיבי וענייני בצורך של כל אחד מבני הזוג בכסף לאחר הגירושין, הרי שגירושין בדרך כלל הינו עסק מאוד לא כלכלי שבו בדרך כלל שני הצדדים נאלצים לרדת ברמת החיים שלהם. אבל גם במשפחות שיש לא מעט כסף ואשר בהן גם לאחר הגירושין אף אחד לא יצטרך למכור עפרונות בתחנה המרכזית על מנת להתפרנס, עדיין מתנהלות מלחמות קשות על כסף שהקשות מהן הינה על בית המגורים אשר בדרך כלל מסמל משהו הרבה יותר מעבר לכמה קירות וקשור יותר לרבדים רגשיים עמוקים יותר.

אבל המאבק שהוא לפעמים הכי קשה הוא המאבק על הילדים. לטעמי האובדן העיקרי הקשור לגירושין הינו בכל הקשור לילדים. כאשר שני הורים נשואים, לכל הורה יש תחושה כי הילדים תמיד נמצאים איתו – גם אם ההורה עובד מדי יום עד שעה מאוחרת. כאשר יש אירועים משפחתיים, כל המשפחה נמצאת וביום שישי בערב כל המשפחה יושבת ביחד לארוחת שבת. ברגע שמתגרשים, כל הורה באופן כמעט אוטומטי מאבד סוף שבוע עם הילדים. זה קשה, זה אובדן. תחושת האובדן מובילה למלחמות בעניינם של הילדים, מלחמות אשר לפעמים חסרות כל טעם וכל הגיון ומעבר לכך הם רחוקים מאד מאותה "טובת הילד" בה כל הורה, לכאורה, דוגל.

גירושין אינו אירוע נקודתי או סטטי. מדובר בתהליך אשר מלווה את האנשים במשך כל החיים – במיוחד כשיש ילדים – ואשר נתון כל העת לשינויים. כאשר אדם חווה אובדן בעקבות מותו של קרוב משפחה, הוא עובר תהליך של אבל אולם עם הזמן משתקם וחוזר, פחות או יותר, לחיים נורמטיביים. לא כן במקרי הגירושין. המלחמות והמאבקים יכולים לחזור על עצמם חודשם לבקרים מה שכל הזמן מזכיר את האובדן של הגירושין. באופן פרדוקסאלית, ההתעסקות המתמדת עם מאבקי גירושין – גם שנים לאחר מתן הגט – מעידה על חוסר יכולת להשלים עם האובדן ובקומה ההשלמה, ניסיון נואש גם אם נכשל להמשיך ולקיים את הקשר ולא משנה כמה הוא כושל.

ובכל זאת, כמו עם כל אובדן אחר, גם באובדן של הגירושין הזמן לפעמים עושה את שלו, בעיקר אם האדם משכיל מספיק על מנת לבחון את ההתנהלות שלו ואם הוא מסוגל למלא את החלל אשר נוצר מהאובדן של הגירושין. לפעמים, כאשר אנשים יכולים להימנע מהמשיכה החזקה להישאר תקועים בעבר, הם יכולים לגלות כי העתיד לא תמיד כל כך רע כפי שחשבו או פחדו.