Increase text size Decrease text size
ליצירת קשר: 09-9551973 |
דף הביתהמרכז לגישורהאמפתיה כשביל ל"מקומו" של הזולת

האמפתיה כשביל ל"מקומו" של הזולת

מאת: ד"ר שרה איוניר

מתוך הספר: פרקי אמהות – נשים ישראליות מגיבות ל"פרקי אבות", בעריכת יעל משאלי.
הוצאת ידיעות אחרונות, 2002

"ואל תדין את חברך עד שתגיע למקומו" (אבות ב, ד)

אמירה זו מפיו של הלל, בייחוד חלקה השני – "עד שתגיע למקומו", עניינה במה שנהוג היום לכנות 'אמפתיה'. נראה ש"כוונת המשורר" במשפט המופלא הזה הייתה שלפני שאנחנו נוקטים עמדה שיפוטית כלשהי כלפי אדם אחר, עלינו לעצור לרגע ולשים את עצמנו במקומו, כלומר לגלות אמפתיה כלפיו. מצב אמפתי הוא היכולת של אדם להיות בתוך החוויה של אדם אחר. יש הטוענים שזהו מצב בלתי אפשרי, שאיננו יכולים להתפשט מן החוויה שלנו כדי ללבוש מצב קיומי של אדם אחר. אני טוענת שאמפתיה היא מצב אנושי מוּלד שאפשר וראוי לטפחו לאורך חיינו. היא גורם מרכזי ביחסינו עם העולם, הקשור בתחושת שלמות, אושר והצלחה. הכרחי לגלות אמפתיה כשמדובר ביחסים בין-אישיים בעלי אופי של טיפול, ריפוי או תמיכה באחר, יהא זה ילד, בוגר או קשיש. כל אדם נזקק לאנשים שיהיו אמפתיים כלפיו לאורך חייו, בייחוד בזמנים קשים, ויהיו מסוגלים לראות אותו ולהיות אִתו "ממקומו". כל אחד מאִתנו יכול, וביחסיו האישיים אף מחויב, להעמיד את עצמו במקום האחר כשיש צורך להבינו, לטפל בו, לעודד אותו ולרפאו.
את הדיון בעניין האמפתיה אחלק לשני חלקים. בחלק הראשון אסביר את המושג 'אמפתיה' ואדון בתנאים ההכרחיים להיווצרותה של יכולת אנושית זו: מהי הבשלות ההתפתחותית הנכונה מבחינה רגשית ושכלית; מה ברקע האישי של האדם מכשיר אותו להיות אמפתי, וכיצד אפשר להתאמן באמפתיה. בחלק השני אתייחס למושג זה מתוך החוויות האישיות שלי כמטפלת בנפש וביחסים.

חלק א': "עד שתגיע למקומו" – מושג האמפתיה
לצורך הדיון במושג 'אמפתיה' אפתח בסיפור שהביא אברהם בנימין, עובד סוציאלי ומחנך, בספרו "הראיון המסייע":
בקיבוץ גבעת חיים, באחד מימות החמסין, שיחקו הילדים בפינת החי, כשלפתע גילו שהחמור האהוב עליהם נעלם. הילדים החלו בחיפושים נרחבים ברחבי המשק, ואף רתמו לחיפושיהם את המבוגרים, אך ללא הועיל: החמור הלך לאיבוד. הילדים נעצבו מאוד וכמה מהם החלו לבכות. אחד מזקני הקיבוץ עבר במקום ושאל מה קרה. סיפרו לו הילדים את שאירע, והוא הלך לדרכו. כעבור כמה דקות נראה הזקן מתנהל לאיטו עם החמור לכיוון הילדים, לקול צהלותיהם. כולם התכנסו סביבו ושאלו: סבא, איך מצאת את החמור? והוא ענה: "חשבתי לעצמי מה הייתי עושה אילו הייתי חמור. אילו הייתי חמור, ביום חם כזה הייתי הולך לחפש מים. אחרי שהייתי שותה, הייתי מתעייף, ואז הייתי מחפש עץ, כדי לנוח בצִלו ונרדם תחתיו. לכן הלכתי מיד למעיין הקטן שבקצה הקיבוץ, נעמדתי תחת העץ הסמוך לו ואכן ראיתי את החמור מתנמנם לו תחתיו. ליטפתי אותו והוא קם, והנה אנחנו כאן".[i]
המושג 'אמפתיה' כולל שני מרכיבים: מרכיב אחד רואה באמפתיה שיטה ויכולת ללמוד נתונים פסיכולוגיים על אדם אחר. המצב האמפתי מאפשר לאחד להבין את טווח ההתרחשויות הפנימיות של אדם אחר (ויש אומרים גם של צמח ובעל חיים). המרכיב השני מתייחס להתנהגות הנובעת מתוך המצב האמפתי.
היינז קוהוט, מייסד "הפסיכולוגיה של העצמי", דיבר על אמפתיה כעל "חקירה באמצעות נציג" (vicarious introspection).[ii] במונח זה עורך קוהוט השוואה לאסטרונאוט המשדר לגאולוגים ולמדענים אחרים תיאור של מה שהוא רואה על כוכב אחר. הגיאולוגים שעל פני האדמה נעזרים בתיאורים האלה כדי להבין את ההתרחשות הנוכחית ואת ההתפתחות של אותו כוכב. הם מסתייעים בחומרים מן החקירה שעורכים האסטרונאוטים לצורך הסקת המסקנות ויישומן. מטפלים בתחום הנפש קשובים לאדם שבטיפולם כשהוא חושף בפניהם את מחוזותיו הפנימיים. יכולתם האמפתית היא ה"חללית" שבאמצעותה הם מתוודעים לחוויותיו של האחר ולחומריו הפנימיים, החיוניים למלאכת הטיפול. המטפל, כאותו אסטרונאוט, ניתק מכוח המשיכה המקבע אותו בהווייתו הפרטית, כדי שיוכל להשתמש בעצמו כבכלי לחקירה פנימית של האחר. הנתונים שנקלטו עוברים עיבוד שכלי ורגשי אצל המטפל, שיודע כיצד להפעיל וליישם את החומרים המעובדים שבידיו. פרויד ראה באמפתיה תהליך התופס את החלק הנכבד ביותר בהבנתנו לגבי מה שבאופן בסיסי זר לנו אצל האחר.[iii]
מרכיב זה של האמפתיה, כלומר היכולת ללמוד נתונים פסיכולוגיים על אדם אחר, אינו קשור כלל להתנהגות סימפתית או "נחמדה" כלפיו. אין לכך כל קשר עם מה שייעשה בעקבות הידיעה שהתקבלה בתהליך של אמפתיה. למעשה, בעלי מקצוע מתחומים שונים, ביניהם תחומים המנוגדים למי שמעוניין ברווחתו של הנצפה, מנצלים יכולת זו למטרותיהם. בכלי זה של חקר הנפש מיטיבים להשתמש למשל אנשי פרסום, חוקרי משטרה, סופרים ושחקנים. כל אלה מסוגלים לחדור לנפשו של קהל היעד שלהם ולהכירה לעומק, ולהשתמש בכך למטרות לגמרי "לא=תרפויטיות" ובאופן לגמרי "לא=אמפתי".
אם כך, אמפתיה היא היכולת להתכוונן כדי לתפוס את המשמעות של התקשורת הרגשית – המודעת והבלתי=מודעת, המדוברת והבלתי=מדוברת – של האחר. לטענת באש, היא מקנה הערכה אובייקטיבית ככל האפשר לגבי מצבו הפנימי של האחר באמצעות תהודה רגשית אצל המתבונן.[iv] היכולת "להגיע למקומו" של האחר משמעותה שנוצר איזה הד רגשי אצל המתבונן, ומתעורר בו רגש ממשי המאפשר לו לדעת את מצבו של האחר מעבר למה שנתפס בחושים. רובנו חווים את הרגש הזה אפילו כלפי בעלי חיים מעונים או סובלים. אנו מרגישים באופן גופני ורגשי את הסבל שלהם, וכך יודעים מה עובר עליהם.
המתבונן "משאיל את עצמו" לרשות האחר כדי לצלול למעמקי נפשו. זהו מצב מוגבל בזמן, אפשר להיכנס אליו ולצאת ממנו בהחלטה מודעת, והוא דורש התכוונות ונכונות. היכולת להיות במצב אמפתי אינה כשלעצמה תומכת או מרפאת, אלא היא תנאי מוקדם והכרחי כדי להיות מטפל או תומך מוצלח.
מה מאפשר את העמדה הנפשית של "להיות במקומו של האחר"? כדי שתהיה לאדם יכולת אמפתית, דרושה לו יכולת הזדהות (הזדהות היא תהליך מנטלי, אוטומטי ולא=מודע, שבו היחיד מידמֶה זמנית לאדם האחר בהיבט אחד או יותר. תהליך זה קשור ביכולת להיות דומה למישהו אחר. יכולת ההזדהות היא תהליך התפתחות טבעי של הבשלה רגשית וקוגניטיבית, המסייע למשל בתהליכי למידה של שפה ודיבור).
"להיות במקומו של האחר" אינו מתייחס להזדהות עם האחר כאדם שלם, אלא להזדהות עם המצב הקיומי שבו הוא נמצא ברגע נתון. זוהי הזדהות זמנית עם חוויה מסוימת של אדם אחר. לדוגמה, היכולת של ישראלי רגיל להזדהות עם עולה חדש מאתיופיה שעבר תלאות ממושכות עד שהגיע ארצה – עייף, מנותק והמום – מועטה ביותר. אך אם נפרק את החוויה לחוויות רגשיות אוניברסליות כגון אובדן, חוסר ודאות, בושה, סבל פיזי, מחסור כלכלי, בדידות, אי=הבנת הסביבה החדשה, דחייה, השפלה, ועוד התנסויות שעברו רבים מן העולים בדרכם ארצה ובמהלך השתלבותם בחברה הישראלית, נוכל לחוש שאנו מכירים מניסיוננו במידה כזו או אחרת את החוויות האנושיות הללו, וכך נלמד על מצבו הקיומי בנסיבות נתונות.
ז'אן פיאז'ה טען כי ברמה הקוגניטיבית=שכלית, אמפתיה תלויה ביכולת לביזור (decentering). לדבריו, ביזור הוא יכולת של האדם לאמץ השקפה אובייקטיבית כלפי עצמו באמצעות חשיבה ודיבור פנימי. ככל שאדם מודע יותר לעצמו ומסוגל יותר להתבונן בפתיחות על רגשותיו (ולא רק להרגיש אותם ולהיות מופעל על=ידם), כך גדולה יותר מיומנותו לקרוא את רגשות הזולת.[v]
כמו כן, רק כשהאדם משוחרר מעמדות שיפוטיות ערכיות כלפי מושא התבוננותו, הוא יכול להיכנס למצב אמפתי. "ניקיון" מערכים ומדעות קדומות מאפשר "להיכנס לעורו" של האחר ולהבין את התרחשויותיו הפנימיות. לא פשוט להתבונן באירוע או באדם ב"ככה" שלו, כפי שהוא נתפס מתוך עצמו. לא קל להאזין לחוויה פנימית של אנס, שקרן או אדם שפגע באחרים, ולקלוט את נקודת מבטו הסובייקטיבית (יש לציין שקליטה אמפתית של חוויית האחר אין פירושה להסכים אִתו או לקבל את התנהגותו, ואין היא מחייבת להיות "נחמדים" אליו או לפטור אותו מעונש), אך אדם יכול "להתנקות" מערכיו לפרק זמן מוגבל כדי לקלוט את טווח ההתרחשויות הפנימיות של הזולת.
יכולת אמפתית קשורה בבשלות מסוימת מבחינת התפקוד המוחי: חשיבה אמפתית, כמו היקש הגיוני (גזֵרה שווה) או חישוב מתמטי, היא תפקוד הקשור בהתפתחות המוח האנושי. דניאל גולמן, בספרו "אינטליגנציה רגשית", מתאר תוצאות מחקר המראות כי אפשר לראות את תחילת התפתחותה של אמפתיה כבר בחודשים הראשונים של החיים. במחקר שבו נצפו ילדים ראו חוקרים כי תינוקת שראתה תינוקת אחרת נופלת, החלה לבכות ורצה להתנחם בחיק אמה כאילו נפצעה בעצמה. לקראת גיל שנה תינוקות מתחילים להבין את קיומם הנפרד מאנשים אחרים, ועסוקים במה שעליהם לעשות כדי להגיב למצוקת האחר. למשל, במחקר של מרטין הופמן גרר ילד את אמו כדי שתנחם חבר בוכה אף שאמו של החבר הייתה בחדר.[vi]
היכולת לקרוא את רגשות הזולת נעוצה ביכולת לקרוא ערוצים לא=מילוליים – טון דיבור, מחוות, הבעות פנים וכדומה, אך מיומנויות החושים אינן מספיקות, ונדרשים גם יכולת אינטואיטיבית ושימוש בדמיון.
יש להבחין בין יכולת קליטה והבנה אמפתית, שבה בעיקר דנתי עד כה, ובין מענה אמפתי, המורכב מרצף התנהגויות תגובתיות שנבנות על הקליטה האמפתית. הדוגמה הטובה ביותר היא ביחסים בין אם לתינוקה: התינוק מוטרד, בוכה, או זז באי=נוחות. האם מרגישה משהו. היא מכוּוננת באמצעות הרגש לקלוט שהתינוק במצוקה או מוטרד ממשהו. היא מזהה מה הצורך שלו, ואז פועלת בהתאם לו ולנסיבות (גיל, סיטואציה סביבתית). לעתים תחליט להחזיקו בזרועותיה, לחבק ולנחם אותו, לעתים תחליף לו את החיתול. לפעמים תחליט להאכיל אותו, ולפעמים תניח לו להרגיע עצמו לבד.
זהו המרכיב השני של המושג 'אמפתיה'; עניינו מענה התנהגותי אמפתי כצורך בסיסי הדרוש לאדם במהלך גידולו, בעיקר במסגרת יחסיו עם דמויות מטפלות. כל הגישות הטיפוליות והחינוכיות מכירות במרכיב ההתנהגותי של אמפתיה כיסוד חיוני בעבור כל מערכת יחסים, בייחוד בהקשר של תמיכה, צמיחה וטיפול. קיומה של סביבה אמפתית מאפשר התפתחות של הכרה עצמית, ערך עצמי, יוזמה ורצון. פרויד סבר שכאשר מדובר בעמדה בין=אישית הקשורה להתפתחות חיים נפשיים ורוחניים, אין תחליף לאמפתיה. הדבר נכון באשר ליחסים של הורים עם ילדיהם, ליחסים בין בני זוג, למטפלים בנפש, מורים, מדריכים וכדומה. כל מי שקושר את עצמו בריפוי או בצמיחה של אדם אחר, צריך להשיג שליטה טובה בשני מרכיביה של האמפתיה.
במצבי חיים מסוימים קשה במיוחד להפעיל את היכולת האמפתית הטבעית. למשל, במצבים שבהם האדם עצמו נתון בחרדה גדולה עקב איום כלשהו על צורך ראשוני, כמו ערעור הביטחון וחשש מנטישה, הוא חוזר למצב שבו הוא יכול לדאוג רק לעצמו ואינו מסוגל לראות את האחר כמופרד ממנו, אלא כאובייקט למילוי צרכיו, שצריך להרגיע אותו ושאין לו צרכים משלו. קושי זה עולה לעתים קרובות ביחסים זוגיים, כשתגובות מסוימות של אחד מבני הזוג מפעילות מתח כה רב אצל האחר, עד שזה אינו יכול להרגיעו ולתמוך בו. למשל, אדם שאשתו מספרת לו בשמחה כי קיבלה קידום בעבודה שבעקבותיו יידרש ממנה מדי פעם לנסוע לחו"ל, ועקב כך נכנס לחרדה מכך שתיעדר מדי פעם מהבית או שתהפוך לעצמאית יותר, אינו יכול להתפנות לשמוח אִתה ולתמוך בהתקדמותה. אמפתיה מצריכה מידה מספקת של רגיעה ונכונות לקלוט, באופן שהאותות העדינים של תחושה המגיעים מאדם אחד, יוכלו להיקלט ולעבור עיבוד במוח הרגשי של האחר.
מחקרים הראו כי ילדים רכים (לפני גיל בית ספר) שהוריהם התנהגו כלפיהם באופן שנתן מענה לצורכיהם או לא בצורה מענישה, פיתחו רמה גבוהה יותר של רגש, אמפתיה קוגניטיבית והתנהגות פרו=חברתית. כך למשל, ילדים שהכאיבו למישהו או ציערו אותו וקיבלו הסבר מהוריהם מדוע התנהגות זו מזיקה וכמה חשוב לשתף את האחר, להיטיב עמו ולפייס אותו, וכן ילדים שהוריהם עודדו אותם לשוחח על רגשות ומצוקות, הראו התפתחות טובה של אמפתיה. מרכיב מרכזי בפיתוח עמדות והתנהגויות פרו=חברתיות התפתח באותם ילדים כשההורה שימש דוגמה אישית של אמפתיה והפגין בנוכחותם התנהגות דואגת ואכפתיות כלפי אחרים.
איומים או עונשים פיזיים, אלימות, חוסר עקיבות בטיפול בצרכיו הרגשיים של הילד, דחיית הצרכים או הימנעות ממתן מענה עליהם – כל אלה עיכבו התפתחות של אמפתיה. סיפוק תגמולים חיצוניים כמו מתנות כדי לשפר התנהגות חברתית של הילד נמצא כדרך חינוכית בלתי=יעילה, כי הוא מיקד את תשומת הלב במתנה, ולא בסיבה להתנהגות הרעה או בניסיון להימנע ממנה, והעלים את הדחף לשיפור.
הבנה אמפתית היא מרכיב מרכזי ביכולתו של האדם לגילוי עצמי ולאינטימיות גם במסגרת יחסים זוגיים. הבנה אמפתית בין בני זוג היא היכולת של כל אחד מהם לשים את עצמו בתוך החוויה הסובייקטיבית של זולתו. היכולת להתנסות הדדית בחוויית העצמי עם הזולת היא דרך נוספת להגדיר אהבה בוגרת. התעלסות במיטבה היא פעולה של אמפתיה הדדית, ובצורתה הגרועה אין בה שום הדדיות רגשית (גולמן 1997, עמ' 120).

חלק ב': המסע למרחב המשותף בטיפול האישי והזוגי
אלבר קאמי טען שהאדם לבדו לא יוכל לגלות את ייחודו ולהפוך את בדידותו הקיומית לנכס של אושר, אלא שהמפגש עם תהומותיהם של האחרים יקרין על שלו ויהפכה למה שמעולם לא הייתה.
כמטפלת בנפש וביחסים, אני מוצאת עצמי נפעמת ומלאת מורא מול הזכות לבקר במחוזות הפנימיים של מטופליי. משאני מכניסה את עצמי למצב אמפתי ומכווננת את עצמי להיכנס לתוך חווייתם הקיומית, הם נושאים אותי למקומותיהם – סיפוריהם, חוויותיהם הרגשיות והעולם ההכרתי שדרכו הם תופסים ומעבדים את אירועי חייהם. ככל שאני מוכנה יותר לוותר על עמדות תאורטיות וערכיות, ולהשעות לזמן מה אותן ואת הרגשות המתפתחים מהן, כך אני מיטיבה להבין את המפה הפנימית העכשווית של האחר. רק במצב כזה יהיו לי הזכות והאפשרות לפסוע עם האחר פנימה ולהיפגש אִתו בתוך טריטוריה נפשית אחת. הטיפול מתחיל כשאנו מוכנים, כדברי קאמי, להיפגש באמצעות התהום הפרטית שלנו עם תהומו הפרטית של זולתנו.
הדוגמאות שאביא להלן לקוחות מתוך מפגשים שלי עם מטופלים. כל הפרטים האישיים שונו, משיקולים של סודיות מקצועית.

אמפתיה זוגית הדדית
העבודה מול בני זוג, גבר ואישה, מזמנת כניסה לארבעה מחוזות – שלו, שלה, המרחב המשותף שלהם, והמרחב המשותף הכולל את המטפל. המרחב המשותף הופך לחלל מוגן, שם מתאפשרים, במעין תנאי מעבדה, התנסויות בחוויות אמפתיות מזינות בין בני הזוג ועם המטפל, שעם הזמן ייטמעו בתוך המבנה הפנימי של יחסי הזוג ושל כל אחד מהם בנפרד.
בעבודת הדוקטור שלי פיתחתי וחקרתי מודל לטיפול זוגי שמטרתו הגברת המענה האמפתי ההדדי של בני זוג. נקודת המוצא הייתה שהאדם מצוי לאורך חייו בתהליך צמיחה אינסופי. בילדותו, בית האימון הטבעי שלו הוא בית הוריו. שם, במסגרת יחסיו עם הדמויות המטפלות, מתעצבת אישיותו, ובעיקר כל מה שנוגע לעולמו הרגשי. הקשר הבוגר עם האחר המשמעותי, שרובנו מצפים שיתקיים ביחסים שלנו עם בני הזוג הקבועים, לרוב ביחסי נישואים, הוא המרחב הפסיכולוגי הרצוי (כאשר הוא קיים וזה אפשרי) שבתוכו ממשיכים תהליכי הצמיחה של האדם המבוגר.
נוכחותו של האחר המשמעותי היא דרישה בסיסית להתפתחות העצמי כמרכז אוטונומי של השראה, רצון ויוזמה. יחסים משמעותיים ומזינים עם השותף הקבוע הם יחסים העונים על צרכים אנושיים בסיסיים: הצורך להשתקף דרך עיני האחר, לקבל הכרה ואישור, צורך בביטחון, הגנה והזנה, המשכיות, צמיחה ושייכות. קוהוט סבור שיחסי תלות רגשיים מתחילים בלידה ונמשכים עד המוות, וכי המעבר מתלות לעצמאות (אי=תלות) בספֵרה הפסיכולוגית בלתי=אפשרי ואף אינו רצוי, ממש כשם שהמעבר של חיים עם תלות בחמצן לחיים משוחררים מתלות בחמצן אינו אפשרי בספֵרה הביולוגית. ההתפתחות המאפיינת חיי נפש בריאים תהיה השינוי של אופי היחסים בין האדם לזולתו מיחסים ילדותיים ליחסים בוגרים, אבל לא בכך שהאדם מרפה ומוותר על קיומה של הדמות הבטוחה.[vii]
אף שרובנו כמהים לבן או בת זוג המעניקים תחושה של ביטחון, אישור, הגנה והזנה, שהן תכונות המאפיינות הורה אמפתי, היודע 'לקרוא' אותנו ומספק את צרכינו אפילו כשאיננו דורשים זאת בגלוי, קשה מאוד להשיג זאת ביחסי נישואים קבועים ומתמשכים. קשה לספק זה לזה מענה אמפתי לאורך זמן, ובעיקר כשהחיים מתחילים להיות עמוסים בקשיים הולכים ומצטברים – קשיי פרנסה, טיפול בילדים, קשיים בעבודה, לחצים מהסביבה, בעיות בריאות ועוד. רבים מהאנשים רואים בבני זוגם, כבר בשלבים מוקדמים של הקשר, ישות בלתי=נפרדת מהם ואובייקט לסיפוק צורכיהם, ואינם מקבלים את עקרון ההדדיות. במצבי לחץ הם נוטים להפעיל את בן הזוג כדי לווסת את המתח או את החרדה הפנימית שהם מצויים בהם. לרוב האנשים יש תפיסה ילדותית ולא ריאלית של בן הזוג, כאילו הוא תמיד יכול לספק את צורכיהם אילו רק היה רוצה, וכשאינו עושה זאת הם מרגישים כלפיו תחושות של תסכול, קיפוח, זעם וביקורת חריפה, ומכאן נובעים מריבות ומשברים רבים. הקושי הגדול לחוש אמפתיה כלפי האחר, ולראות את הדברים מנקודת מבטו, נעוץ בכך שכל אחד מתקשה לנטוש את עמדתו הרגשית והחשיבתית לטובת תפיסת החוויה של האחר, ולו לפסק זמן מוגבל, כדי "לראות משם דברים שלא רואים מכאן".
ככל שהחרדה והלחץ ההדדי חזקים יותר, כך כל אחד מבני הזוג ניטע יותר בחוויה הסובייקטיבית שלו, ונוטה פחות לגעת במחוזו של האחר. בעבודתי עם זוגות אני מתבססת על ההנחה שביטוי הדדי גלוי של רגשות, צרכים ורצונות בסיסיים בפני בן או בת זוג אמפתיים, מקבלים ותומכים, חושף את המפה הפנימית של כל אחד מהם, הופך את הזולת לדומה ומובן יותר, ובכך מסייע לפתור בעיות וליצור קרבה נפשית ואינטימיות.
בדוגמה שלהלן אפשר להיווכח כיצד המקום הבטוח במפגש הטיפולי מאפשר מצב אמפתי בין בני זוג כתהליך של ריפוי והיווצרות אינטימיות.

מיכל ויהודה היו נשואים שלושים שנה כשפנו אליי. שחוּקים ממריבות וממשברים קשים ותכופים, הם הגיעו לטיפול "על סף גירושין או אשפוז", כלשונם. היא חמת מזג ובלתי=צפויה, הוא זהיר, נוטה להתרחק; היא מרגישה נטושה ומתחילה לחקור וללחוץ, הוא מגיב בהימנעות, מערפל ומסתיר ממנה דברים כדי להימנע מעימותים; היא תופסת אותו בשקרים ומשתוללת, הוא נחסם, מתאבן ומאיים שיעזוב. זה התסריט הקבוע. חוץ מזה הם אנשים בעלי ערכים, קסם אישי וחכמה, אוהבים זה את זו וקשורים מאוד זה לזו.
באותה פגישה הצעתי את תהליך הריפוי האמפתי ההדדי (במצב נתון יכול רק אחד להיות בתפקיד האמפתי, שעה שבן הזוג פותח את עצמו לחקור את נקודות הכאב שלו; בפגישה אחרת יתחלפו התפקידים). הם נכנסו לחדרי מאופקים מאוד, מיכל הייתה מתוחה כקפיץ, יהודה שפוף וזועם. למדתי שהם שוב לאחר התפרצות זועמת נוספת שלה מאמש, כשגילתה שהסתיר ממנה דבר פגישה כלשהי. הוא תיאר שהוא נמצא על סף התקף לב.
חשתי שיהודה נכנס למצב של קיפאון ואלם שעה שמיכל מתקיפה אותו, ואינו מסוגל להגיב באופן מתאים ומרגיע, וככל שהיא כואבת וכועסת יותר, כך הוא הולך ומתנתק. הבעתי את הרגשתי זו ושאלתי אותו אם היא נכונה. יהודה אישר שאמנם בדיוק כך הוא מרגיש. אף שלכאורה מיכל היא הגורם המידי לתגובות אלו, היה ברור ומוסכם שהיא גם אוהבת אותו ורוצה בטובתו (כשאינה מרגישה מאוימת). פניתי אליה כאל שותפה לאמפתיה ולתמיכה, ושאלתי אם היא רוצה לעזור ליהודה להיטיב להבין את עצמו בכל הקשור לנושא הזה. שאלתי אם היא מוכנה, לפסק זמן מוגבל, להניח למצבה הסובייקטיבי ולהעמיד את עצמה לרשותו. הבטחתי שבשלב מאוחר יותר נחזור לדון בה, בכאביה, כעסיה ובתגובותיה, ציינתי שעכשיו אעזור לה בתהליך הנוכחי לעזור לו. לאחר שנתנה את הסכמתה, שאלתי גם את יהודה אם הוא רוצה שמיכל תעזור לו להיטיב להבין את עצמו, והוא הסכים.
מיכל שואלת: "מה אתה חושב שיכול לקרות במצבים כאלה כשאני מתקיפה אותך"? יהודה עונה שהוא חושש מ"פיצוץ" בחיי הנישואים ומוסיף: "אני גם פוחד שלא אוכל לתפקד, אני מרגיש את זה כאלימות כי אני לא מגיב לזה, ותמיד פחדתי מאלימות". מרגע שמיכל מרגישה פחות אשמה ושהשיחה אינה ממוקדת בה, שאלותיה הולכות ונעשות רכות וערניות, ההקשבה שלה אמפתית, והיא עוקבת בחום ובעניין אחר הסיפור שלו. הוא נזכר שהוריו, שהיו ניצולי שואה, תמיד התייחסו לסביבתם בחשדנות, ולא נהגו לארח אנשים בביתם. "חברים זה לא טוב", הם אמרו לו בילדותו, "אי=אפשר לסמוך על איש". "לא היו להם מיומנויות חברתיות", סיפר, "ואז באתי לחברת הילדים, ואני הייתי כזה רזה ולא 'אבדאי', והם התעללו בי. לא יכולתי להגן על עצמי, וההורים לא ידעו מה לעשות. הילדים צחקו עליי והשפילו אותי ולבסוף היו מוכרחים להעביר אותי כיתה" (מספר זאת בכאב גדול, בדמעות ובתחושת כישלון).
כשסיים את סיפורו הודה יהודה לאשתו ואמר: "שאלת אותי שאלות שעוררו אותי לחשוב ולהיזכר. אולי זה עזר גם לך להבין. ראיתי שאִכפת לך, ראיתי שהיו לך דמעות בעיניים, ואולי זה עזר לי להיפתח".
ומיכל אמרה: "מאוד התרגשתי, ראיתי את היכולת שלך לזכור את הסיפורים ולהביא את עצמך לחדר הזה. זה עוזר גם לי וגם לך להבין ולהתמודד בעתיד. התרגשתי מהיכולת שלך להיות פתוח ולדבר על נקודות קושי וכאב. אף פעם במשך שלושים השנים שלנו יחד, לא שמעתי אותך כך. היכולת שלך להיפתח פתחה לי יכולת לאהוב אותך. לא רחמים, אלא דמעות של שמחה יש לי. אני מעריכה את האומץ שלך, אני רואה את האור שלך, זה כמו מתנה".

דברים שרואים משם לא רואים מכאן
מטופלת צעירה סיפרה לי על קרוב משפחה מבוגר שבא לבקרה בדירתה, ותוך כדי שיחה החל ללטף אותה בחלקים אינטימיים בגופה. כשהתנגדה לו ודחתה אותו בעדינות, דחף אותה בכוח למיטה. מרוב תדהמתה הפכה האישה למאובנת, והוא עשה בה מעשה. בימים שלאחר מכן ביקשה את נפשה למות, שפשפה שוב ושוב את גופה במברשות קשות מתוך תחושת גועל ממנו, ולא יצאה מהבית. "כל אחד יֵדע מיד מה עבר עליי ומי אני", אמרה בבוז עצמי.
דמיינתי לעצמי את הסיטואציה כאילו אני נמצאת שם: השהייה לבד בדירה, המבוכה שאוחזת בי כשאדם קרוב ומכובד ממשפחתי שאני נותנת בו אמון, לפתע מתייחס אליי כאל אובייקט למילוי תאוותיו ללא כל התחשבות בי, הבושה, ההשפלה, חוסר האונים, הפחד. ההדמיה והיכולת להעמיד את עצמי במקומה העלו את השאלות הנכונות, מה שאִפשר לה להיכנס לפרטי הפרטים של האירוע: מה קרה, מה הרגישה, מה חשבה, מה עשתה. תוך כדי שחזור החוויה היא קיבלה הכרה ברגשותיה ובהתנהגותה ואישור להם, והרגישה שהיא יכולה לחזור בתודעתה לזירת האירוע, הפעם לא לבד, אלא עם מישהו שהיא סומכת עליו. הרגשתי שאני משאילה את המנגנון הרגשי שלי כדי לבקר בחוויה שלה, ובכך אנו יוצרות לזמן מה טריטוריה רגשית משותפת, המאפשרת לי להרחיב את הבנתי ומאפשרת לה לשאוב מהכוחות שלי, שלא היו שם כשהייתה לבד.
כניסה לתוך הטריטוריה המבולבלת, הכואבת והמבוהלת של אדם אחר, מזמנת למטפל אפשרות להכניס, תוך כדי ביקור, מפה חדשה ומצפן, ולהציע בכך כיוון חדש לסיפור. אולי זו המשמעות התרפויטית שבדברי ר' שלמה מקארלין: "אם רוצה אתה להרים אדם השקוע ברפש ובבוץ, אל תחשוב שאפשר לך להישאר מלמעלה ודי לך שאתה מושיט לו את ידך. עליך לירד כולך למטה, אל תוך הרפש והבוץ. כאן תפוס אותו בידים חזקות ומשוך אותו ואת עצמך אל האור".

להיכנס למבוך הפנימי ולחפש את המוצא
כשנה לאחר שנפרדו סיפרה אורית שבעלה, שעזב אותה לטובת צעירה אחרת, שוטט באינטרנט בחיפוש אחר 'צ'טים'. היא ענתה לו בעילום שם, והוא כתב לה, בלי לדעת שהוא מתכתב בעצם עם אשתו, שהוא מחפש קשר מזדמן. היא ענתה שהיא מסכימה, אבל דורשת כסף. הוא שאל כמה, והיא ענתה: "אלף שקל לארבעים דקות". הוא שאל "למה לא לשעה", והיא ענתה ש"מעבר לזה, זה more of the same". הוא אמר לה שהמחיר שהיא דורשת יקר, אבל אולי זול יותר מזה ששילם בעבר בעבור השקרים שלו. עוד אמר שזה סוג היחסים היחיד שכיום מדליק אותו, והסכים לעסקה. לאחר שהקריאה לי את מכתב השטנה שכתבה לו בעקבות זאת, אמרה: "אני רוצה להכאיב לו, לגבות ממנו משהו על הפגיעות שהוא פגע בי". הרגשתי שאורית מובילה אותי לתוך התהום הפרטית שלה, המלאה סבל, הומור שחור, קנאה, זעם ורצון לנקמה. התמסרתי לה בלי לנקוט עמדה ובלי לנסות לפרש את השיחה ולהוביל את התפתחותה. יכולתי לחוות על בשרי את הכאב הצורב הקשור בנטישה, כאב הממאן להירפא, ואת השמחה לאיד שהיא חשה על עליבותו של בעלה.
אורית הוסיפה ואמרה: "אבל אני רואה גם את החולשות שלו, ואולי עכשיו גם מוכנה לסלוח. זה קשה לסלוח", אמרה, "כי הוא אף פעם לא הכיר במה שהוא עולל לי, בשקרים ובבגידה. ובשיחה האידיוטית הזאת באינטרנט, אפילו שהוא לא אמר לי את זה, הייתה איזו הודאה והכרה. הייתי רוצה שיבוא ויגיד לי: 'אני רוצה שתסלחי לי', אבל הוא לא מסוגל לזה, ואני צריכה לעבור את הזעם ולעבור את התהליך הזה לבד. לפני חצי שנה הרעיון שהוא יבקש סליחה ואסלח, לא היה בא בחשבון, הייתי יורה בו. היום אני מוכנה לסלוח".
אחר כך שוחחנו על עניין הסליחה שלו, על הרגשות הקשים שהיא גרמה לו במהלך חייהם המשותפים, ועוד שוחחנו על מפת חייה לאחר שתסלח לו, כיצד תחזור לעסוק באמנות, תתפנה ליחסים עם בתה הבוגרת, ותהיה מעורבת יותר בפעילות חברתית. למעשה, אורית התקשתה לסלוח לבעלה ולשחרר את עצמה מן הכעס, כל עוד הוא לא הכיר באשמתו ובאחריותו לפגיעה בה. הווידוי העקיף שעשה בפניה בצ'ט, שימש בעבורה הודאה באשמה, וכך אִפשר לה תהליך של סליחה ובעקבותיו תהליך של הכרה בחלקה בהידרדרות היחסים.
רק לאחר שהכניסה אותי אורית לטריטוריה שלה וקלטתי את המפה הפנימית של נפשה, התאפשר לנו לאתר בתוכה מרכיבים חדשים שלא נראו לעין בתחילת הסיפור. המרכיבים החדשים במפה הרגשית שלה, כמו הומור, תחושת כוח ושליטה על בעלה ועל המצב, חמלה, הנכונות להתחיל לסלוח, והתכנים החדשים בחיים המצפים לה מן העבר השני – כל אלה נחשפו מאליהם מעצם הנכונות שלי להיות במקום שבו היא הייתה.
אני ואתה בחלל אחד

לפעמים שואלים אותי: קל להבין מה הצלילה לתוך הווייתו של המטופל נותנת לו ולטיפול, אבל מה היא נותנת לך? האם את לא נשאבת ונשחקת? מה את לוקחת משם כשאת חוזרת הביתה, אל המרחב הפרטי שלך?המוטיבציה למסעות האלה התפתחה בי בגיל צעיר מאוד. כבר כילדה זיהיתי את כוח ההשפעה הנובע מהיכולת "לדעת מה קורה בראש של השני". עם התבגרותי והתפתחות ניסיוני האישי והמקצועי גיליתי שהשפעה אמיתית, הנובעת מן השפע הקיים אצל כל אדם, לעולם אינה חד=צדדית, ויתרה מזאת, אין היא נוצרת מעצם עליונותו של האחד על האחר. הבנתי שהכניסה של אדם אחד למרחב הנפשי של אדם אחר יוצרת מרחב תודעה משותף, ומזמינה אצל שניהם שחרור חומרים נפשיים ורוחניים. השפעה הדדית זו מתרחשת גם בַּטיפול. במהלך המפגש הטיפולי צפים גם אצלי וגם אצל המטופל אסוציאציות, מטפורות, סיפורים ואפילו חלומות המעניקים תובנות או תשובות הנחוצות לו ומשפיעות על חייו, ולעתים קרובות נותנים רמז או הארה לגבי שאלות בחיי.

ההגעה ל"מקומו" של הזולת היא תמיד פעולה הדדית. אני מַשעה לזמן מה את ההפרדה בין החוויה הסובייקטיבית שלי ובין זו של המטופל, ויוצרת מצב של היתוך ללא הפרדה או חציצה. אולי לכך התכוון מרטין בובר בדונו בזיקת 'אני–אתה', בספרו "בסוד שיח": "הזיקה לאתה ללא חציצה היא. בין האני ובין האתה אין חציצת מושגיות, אין דעה קדומה [...] אין בין האני ובין האתה חיץ של תכלית, של תאווה [...] רק במקום שכלים ומתערערים כל האמצעים והמחיצות, שם מתארעת הפגישה".[viii]

כל אירוע הקשור ברגשות הוא התנסות הדדית: להתבונן באחר משמעותו שהאחר גם מתבונן בי; לגעת באחר פירושו שהוא גם נוגע בי. אלה אינם יכולים להתקיים אלא אם כן הם מחוזקים באמצעות פעולה או נוכחות של האחר. אף על פי שהמצב הטיפולי מרוכז מעצם הגדרתו באדם שבא לקבל עזרה, אני מאמינה שנוכחות מלאה של המטפל – גופנית, רגשית ורוחנית – היא שיוצרת את המרחב המשותף שבו מתרחשת הפגישה האמיתית ושם גם מתרחש תהליך השינוי של כל אחד מהמשתתפים. נוכחתי שככל שאני משחררת את עצמי ממה שמבדיל ומפריד בינינו, כך מתאפשר לי ולזולתי 'להיות' (to be) ו'להתהוות' (to become).

ד"ר נגה נברו בראיון על משברי גירושין - איך עוזרים לבני המשפחה לעבור את המשבר?
צור קשר
נשמח לחזור אליכם טלפונית, לענות על שאלות ולהוסיף כל מידע שיידרש.
 
מעוניינים להישאר מעודכנים?