ד"ר דניאל גוטליב
פסיכולוג קליני ומטפל משפחתי מוסמך
מנהל קליני, מכון שינוי.
ההתמודדות עם מוות הינה קשה עבור כולנו. אנחנו יודעים כי במוקדם או במאוחר נדרש לעושת את זה, אולם נוח לנו להגיד לעצמנו "לי זה לא יקרא," או לפחות "לי זה לא יקרה עכשיו." אבל כאשר ההתמודדות כן מגיעה, היא מגיעה בדרך כלל בשלב בחיים שבו ואנחנו מוכנים ומסוגלים לעמוד מולה, להתאבל ולהמשיך הלאה בחיים.
לא כן כאשר אדם צעיר הולך לעולמו, במיוחד כאשר הוא משאיר אחריו ילדים קטנים. מותו של הורה הינו אירוע קשה, אירוע שאינו טבעי, אירוע שאי אפשר באמת להתכונן לו ואירוע המתרחש בשלב בחיים שבו הילדים טרם רכשו את כל כוחות הנפש הנדרשים להתמודדות עם מוות.
תגובות ילדים למוות שונות מילד לילד ומושפעות ממשתנים שונים כמו גיל, רמה שכלית, רמה התפתחותית ונסיבות המוות. ככל שהילד קטן יותר, כך המוות תשפיע עליו יותר מבחינת ההשפעה על החיים היומיומיים שלו. הוא יחווה את האובדן בעיקר דרך הצרכים היומיומיים שלו כגון אוכל, לבוש, נוכחות של הורה ומגע פיזי. ילד בן שלוש אשר אינו מבין את מהות המוות עלול לחשב שהיא מדבקת וכי אם משהו במשפחה מת, אדם נוסף במשפחה – או אפילו הוא – עלול למות. ילד בן ארבע יהיה מוטרד לגבי מי יכין לו אוכל ומי יסיע אותו לגן. ילד אשר אנו מבין את סופניות שבמוות ייתכן וכלל לא יתרגש וזאת מתוך "ידיעה" כי ההורה שמת עשוי לחזור לחיים. בעניין זה, ראוי לציין כי לעתים קרובות, ילדים קטנים אשר שומעים על מוות של הורה, מקבלים את הבשורה בשוויון נפש וחוזרים מיד למשחקים ולעיסוקים שלהם ללא שיראו שום סימנים חיצוניים של הלם, מצוקה או עצבות. ילדים גדולים יותר אשר פיתחו כבר חשיבה סיבתית, עשויים לנסות להבין למה אירעה המוות. עם הבנה ראשונית של המושג של שכר וענוש, עלולים לראות במוות עונש, דבר שיגרום להם, אולי, לפחד. ילד גדול יותר יחוש פחד מהעתיד. הוא מסוגל לחשוב מעבר לבעיות היומיומיות ויותר מתמקד על שאלות קיומיות כמו: איך זה לגדול בלי אבא? או איך יקבלו אותי הילדים האחרים? אותו ילד גדול יותר יוכל גם להתאבל על מה שאבד – ארוחות משפחתיות, טיולים משפחתיים, הרגעיים המיוחדים עם אמא ומסגרת משפחתית "נורמאלית." ילד לקראת גיל ההתבגרות מסוגל לחשוב לקראת העתיד ולתהות איך יהיה בר המצווה או החתונה שלו ללא ההורה שנפטר. הוא יכול גם להביע אמפטיה לאובדן של שאר בני המשפחה ולא רק לדאוג איך הם יעברו את המשבר אלא גם לוותר על דברים שהוא צריך לטובתם. כך, לדוגמא, ייתכן וילד בגיל ההתבגרות ימעיט בביטוי העצב והאבל שלו על מנת שלא לצער יתר על המידה הורה אשר ממילא מתקשה עם האובדן שלו ועם האחריות המורחבת המוטלת עכשיו על כתפיו בהקשר של גידול כל הילדים בכוחות עצמו.
לא כל ילד – ולא משנה באיזה גיל – ייתן ביטוי מילולי למחשבות ולהרגשות שלו. פעמים רבות הוא אף ישמור את המחשבות, ההרגשות, התהיות והפחדים האלו בפנים, אולי מתוך חשש או אפילו פחד לבטא אותם. "אם אני לא מדבר על זה" – כך נדמה לו – "זה לא קיים, וגם לא יכול להזיק לי." חשוב לדעת מה לצפות מילדים בגילאים שונים על מנת שבתור הורים אנו נוכל לכוונן את השיחה ואת השאלות שלנו אל החוויות של הילדים.
משמעות המוות אצל ילד מושפע מהיכולת השכלית שלו ומהבגרות הנפשי שלו. יש לצפות כי כל פעם שילד עובר לשלב התפתחות חדש, הוא יעבור מחדש תהליך של הבנת המוות והאובדן ואיבוד הרגשות הקשורים לכך. ייתכן ולמבוגרים יהיה קשה להבין את זה, אולם יש לזכור כי צורת החשיבה וההבנה של ילדים שונה מזו שלנו וכי על מנת להגיע להבנה והשלמה בוגרת ומליאה של המוות והאובדן, נחוץ לילדים לעבור את התהליך האיטי וההדרגתי הזה. ההורה אשר כבר עבר את התהליך של איבוד האבל יכול להיות מופתע ואף מוטרד כאשר "פתאום" הוא רואה שהילד חזר להתעסק עם המוות שנים אחרים הפטירה. אין לפחד, יש לראות בכך תופעה נורמאלית ויש להיות רגיש לצרכים של הילד לדבר, לשאול שאלות ולקבל תמיכה. ככל שההורה הצליח לעבד עם עצמו את האובדן וככל שהוא הצליח להמשיך הלאה עם החיים שלו, הוא יוכל טוב יותר להכיל את צרכיו של ילד מבלי לחוש חרדה או מועקה אישית ומבלי לחשוש כי העיסוק עם מצוקתו של הילד מאיים לדרדר אותו – ההורה- למעמקי המועקה.
מוות של הורה לילדים צעירים הינה תמיד טרגדיה גדולה ויוצרת התמודדויות מיוחדות לכל בני המשפחה, לילדים וגם לקהילה. הטיפול הנאות בילדים מחייבת התארגנות מחדש של המשפחה המיידית והמורחבת וכן גם של מוסדות ובני הקהילה. בדרך הזאת ניתן לעזור לילדים להתמודד עם האובדן ולחזור לתפקוד נורמטיבי על אף אובדן הכבד.
